החלטה בתיק ת"א 25030-06-12

בפני בקשה לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד), להתיר למבקשת/הנתבעת , להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לפיה נקבע כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 9.75 % עקב תאונת דרכים מיום 8.12.10.

1. העובדות וטענות הצדדים:

התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 8/12/10 בידיו, אובחן כסובל משברים בכפות ידיו.

התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ונקבעה לו על ידי הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה בשיעור 9.75% משוקללת.

התובע  הגיש ערר על החלטה זו . הוועדה לעררים בדקה את התובע ביום 15/3/12 וקבעה כדלקמן:

" השברים הן בשורש כך יד שמאל והן בכף יד ימין התרפאו תוך השארה של משטחים מפרקיים תקינים ,ומלבד הגבלה מזערית ובלתי משמעותית לא העלתה כל ממצא חולני. לדעת הוועדה לא נותרה נכות."

בהתאם להוראות הדין הודיעה הוועדה לתובע שעליו לשקול את צעדיו, העורר ביקש לחזור בו מהערר . אי לכך נותרה הנכות כקביעת הוועדה הרפואית הראשונה.

הטענה העיקרית של הנתבעת הינה כי בוועדת המל"ל נקבעו לו אחוזי נכות בשיעור של 9.75 % משוקללת. אילו וועדת הערר קבעה כי השברים בידיים התרפאו וכי לדעתה לא נותרה נכות לתובע אך בטרם נתנה את מסקנתה הציעה לתובע לשקול חזרה מן הערר וכך עשה.

הנתבעת מבקשת להסיק כי מבחינה משפטית קיים פגם משפטי בהחלטת וועדת הערר כי שעה שקבעה שלא נותרה לו נכות היא אפשרה לו לחזור בו מן הערר ופגם זה אין להנציח ויש לתקן, בנוסף לפגם עובדתי כאשר לגופו של עניין בוועדת הערר נקבע מפורשות כי ידיו של התובע התרפאו וכי המגבלה המזערית שנותרה חסרת משמעות.

2. הכרעה:

לאחר ששקלתי את כל הנימוקים של שני הצדדים ועיינתי במסמכים הרפואיים ועיינתי בדוחות הוועדות הרפואיות, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

אין חולק, כי תאונת הדרכים שאירעה לתובע ביום 8.12.10 הינה בבחינת תאונת עבודה.

עוד אין חולק, כי ועדה רפואית מדרג ראשון של המל"ל קבעה  כי נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה הנדונה הינה בשיעור משוקללת של 9.75 % וכי זו דרגת נכות סופית שעל בסיסה קיבל התובע מהמל"ל תגמולים.

אין חולק כי מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים בפנינו קביעת נכות מחייבת ע"פ דין.

בספרו של כב' השופט רבלין "תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים" מהד' שלישית (1999) בעמ' 499 נקבע, כי:

"נפסק כבר, כי קביעת דרגת נכות יציבה מחייבת, בתביעה לפי חוק הפיצויים, כל עוד לא שונתה הקביעה הזאת על ידי ערר או בדיקה מחדש במסגרת ההליכים המתקיימים על פי הדין האחר.  מקום בו שונתה הקביעה לפי הדין האחר, מחויבים בעלי הדין על פי הקביעה החדשה כל עוד תביעת הפיצויים תלויה ועומדת, ואפילו נשמעו בה כבר ראיות" [ראו גם: ת"א 747/82 דורי נ' צברי , [פורסם בנבו] צלטנר 689 (א) (1)].

המשמעות של החלטת וועדת הערר לתת לתובע אפשרות למשוך את הערר:

בענייננו, ועדה רפואית של המל"ל מדרג ראשון קבעה את אחוזי נכותו של התובע. בהמשך, הגיש התובע ערר. ועדת הערר פעלה לפי הסמכות המסורה לה בתקנה 30 לתקנות נפגעי עבודה, המתירה לה לעצור את הערר ולאפשר לנפגע להתגונן בפניה, והציעה לו על זכותו למשוך את הערר שהוגש על ידו, כך שקביעתה של הועדה הראשונה תיוותר בתוקף (ראו: בג"צ 1082/82 המוסד לביטוח לאומי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נז (4), 443, 459). התובע פעל בהתאם לזכותו האמורה ומשך את הערר. בנסיבות אלו, החלטת ועדת הערר נותרה בגדר הבעת עמדה ו/או גילוי דעה, הא ותו לא, שאין בכוחה כדי לגבור על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון.

הפעולה המשפטית של משיכת הערר -היא פעולה על פי חוק והוועדה יישמה את הוראת תקנה 30 לתקנות נפגעי עבודה, משכך לא שונתה הקביעה על פי דין , החלטתה היא סופית ומחייבת. לאור האמור, נהיר כי הנכות המשוקללת בשיעור 9.75 % שנקבעה  הינה בבחינת "נכות על פי דין", כמשמעה בסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים, לצורך ההליך שבפניי.